פד

להקריב כל הקרבנות בבית הבחירה, שנאמר "ושם תעשה, כול אשר אנוכי מצווך" (דברים יב,יד).

פה

להיטפל בהבאת הקרבנות מחוצה לארץ לבית הבחירה, שנאמר "רק קודשיך אשר יהיו לך, ונדריך, תישא ובאת" (דברים יב,כו); מפי השמועה למדו שאינו מדבר אלא בקודשי חוצה לארץ.

פו

לפדות קודשים בעלי מומים ויהיו מותרים באכילה, שנאמר "רק בכל אוות נפשך תזבח ואכלת בשר" (דברים יב,טו); מפי השמועה למדו שאינו מדבר אלא בפסולי המוקדשין שייפדו.

פז

להיות התמורה קודש, שנאמר "והיה הוא ותמורתו יהיה קודש" (ויקרא כז,י; ויקרא כז,לג).

פח

לאכול שיירי מנחות, שנאמר "והנותרת ממנה, יאכלו אהרון ובניו" (ויקרא ו,ט).

פט

לאכול בשר חטאת ואשם, שנאמר "ואכלו אותם אשר כופר בהם" (שמות כט,לג).

צ

לשרוף בשר קודש שנטמא, שנאמר "והבשר אשר ייגע בכל טמא" (ויקרא ז,יט).

צא

לשרוף הנותר, שנאמר "והנותר, מבשר הזבח—ביום, השלישי, באש, יישרף" (ויקרא ז,יז).

צב

לגדל הנזיר שיערו, שנאמר "גדל פרע, שיער ראשו" (במדבר ו,ה).

צג

לגלח הנזיר שיערו על קרבנותיו במלאות ימי נזרו, או בתוך ימי נזרו אם נטמא, שנאמר "וכי ימות מת עליו" (במדבר ו,ט).

צד

לקיים אדם כל מה שהוציא בשפתיו, מקרבן או צדקה וכיוצא בהם, שנאמר "מוצא שפתיך, תשמור ועשית" (דברים כג,כד).

צה

לדון בהפרת נדרים בכל הדינים האמורין בפרשה.

צו

להיות כל נוגע בנבילה טמא, שנאמר "וכי ימות מן הבהמה" (ויקרא יא,לט).

צז

להיות שמונה שרצים מטמאין, שנאמר "וזה לכם הטמא" (ויקרא יא,כט).

צח

להיות האוכלין מיטמאין, שנאמר "מכל האוכל אשר ייאכל" (ויקרא יא,לד).

צט

להיות הנידה טמאה ומטמאה לאחרים.

ק

להיות היולדת טמאה כנידה.

קא

להיות המצורע טמא ומטמא.

קב

להיות בגד מנוגע טמא ומטמא.

קג

להיות בית מנוגע מטמא.

קד

להיות הזב מטמא.

קה

להיות שכבת זרע מטמאה.

קו

להיות זבה מטמאה.

קז

להיות המת מטמא.

קח

להיות מי נידה מטמאין לאדם טהור, ומטהרין מטומאת מת בלבד.. וכל אלו הדינין של טומאות אלו, רוב משפט כל טומאה וטומאה מהן מבואר בתורה שבכתב.

קט

להיות הטהרה מכל הטמאות בטבילה במי מקוה, שנאמר "ורחץ במים את כל בשרו" (ויקרא טו,טז); למדו מפי השמועה שרחיצה זו במים שכל גופו עולה בהן בבת אחת.

קי

להיות הטהרה מן הצרעת בין צרעת אדם בין צרעת בית בעץ ארז ואיזוב ושני תולעת ושתי ציפורים ומים חיים, שנאמר "זאת תהיה תורת המצורע" (ויקרא יד,ב).

קיא

להיות המצורע מגלח כל שיערו, שנאמר "והיה ביום השביעי יגלח את כל שיערו" (ויקרא יד,ט).

קיב

להיות המצורע ידוע לכול בדברים האמורים בו, "בגדיו יהיו פרומים וראשו יהיה פרוע, ועל שפם, יעטה; וטמא טמא, יקרא" (ויקרא יג,מה).. וכן כל שאר הטמאים צריכין להודיע את עצמן.

קיג

לעשות פרה אדומה להיות אפרה מוכן, שנאמר "והייתה לעדת בני ישראל" (במדבר יט,ט).

קיד

להיות מעריך אדם נותן דמים הקצובין בפרשה, שנאמר "איש, כי יפליא נדר" (ויקרא כז,ב).

קטו

להיות מעריך בהמה טמאה נותן דמיה, שנאמר "והעמיד את הבהמה" (ויקרא כז,יא).

קטז

להיות מעריך ביתו נותן כערך הכוהן, שנאמר "ואיש, כי יקדיש" (ויקרא כז,יד).

קיז

להיות מקדיש שדהו נותן בערך הקצוב בפרשה, שנאמר "והיה ערכך, כפי זרעו" (ראה ויקרא כז,טז).

קיח

לשלם השוגג במעילה מה שמעל לה' ולהוסיף חומש, שנאמר "ואת אשר חטא מן הקודש ישלם" (ויקרא ה,טז).

קיט

להיות נטע רבעי קודש, שנאמר "יהיה, כל פרייו—קודש הילולים" (ויקרא יט,כד).

קכ

להניח פיאה.

קכא

להניח לקט.

קכב

להניח עומר השכחה.

קכג

להניח עוללות בכרם.

קכד

להניח פרט הכרם.. לפי שבכל אלו נאמר "לעני ולגר תעזוב אותם" (ויקרא יט,י; ויקרא כג,כב); וזו היא מצות עשה שלהם.

קכה

להביא ביכורים לבית הבחירה, שנאמר "ראשית, ביכורי אדמתך" (שמות כג,יט; שמות לד,כו).

קכו

להפריש תרומה גדולה לכוהן, שנאמר "ראשית דגנך . . . תיתן לו" (דברים יח,ד).

קכז

להפריש מעשר דגן ללויים, שנאמר "כל מעשר הארץ . . ." (ויקרא כז,ל).

קכח

להפריש מעשר שני להיאכל לבעליו בירושלים, שנאמר "עשר תעשר" (דברים יד,כב); מפי השמועה למדו שזה הוא מעשר שני.

קכט

להיות הלויים מפרישין מעשר מן המעשר שלקחו מישראל ונותנין אותו לכוהנים, שנאמר "ואל הלויים תדבר" (במדבר יח,כו).

קל

להפריש מעשר עני תחת מעשר שני בשלישית ובשישית בשבוע, שנאמר "מקצה שלוש שנים, תוציא את כל מעשר תבואתך" (דברים יד,כח).

קלא

להתוודות וידוי מעשר, שנאמר "ואמרת לפני ה' אלוהיך ביערתי הקודש" (דברים כו,יג).

קלב

לקרות על הביכורים, שנאמר "וענית ואמרת לפני ה' אלוהיך" (דברים כו,ה).

קלג

להפריש חלה לכוהן, שנאמר "ראשית, עריסותיכם—חלה, תרימו תרומה" (במדבר טו,כ).

קלד

להשמיט קרקע, שנאמר "והשביעית תשמטנה ונטשתה" (שמות כג,יא).

קלה

לשבות מעבודת הארץ, שנאמר "בחריש ובקציר, תשבות" (שמות לד,כא).

קלו

לקדש שנת יובל בשביתה כשמיטה, שנאמר "וקידשתם, את שנת החמישים" (ויקרא כה,י).

קלז

לתקוע בשופר בשנת היובל, שנאמר "והעברת שופר תרועה" (ויקרא כה,ט).

קלח

ליתן גאולה לארץ בשנת היובל, שנאמר "ובכול, ארץ אחוזתכם, גאולה, תיתנו לארץ" (ויקרא כה,כד).

קלט

להיות גאולה בבתי ערי חומה עד שנה, שנאמר "ואיש, כי ימכור בית מושב" (ויקרא כה,כט).

קמ

למנות שני יובל שנים ושמיטים, שנאמר "וספרת לך, שבע . . ." (ויקרא כה,ח).

קמא

להשמיט כספים בשביעית, שנאמר "שמוט כל בעל משה ידו" (דברים טו,ב).

קמב

לנגוש לנוכרי, שנאמר "את הנוכרי, תיגוש; ואשר יהיה לך" (דברים טו,ג).

קמג

ליתן מן הבהמה לכוהן הזרוע והלחיים והקיבה, שנאמר "ונתן, לכוהן, הזרוע" (דברים יח,ג).

קמד

ליתן ראשית הגז לכוהן, שנאמר "וראשית גז צאנך—תיתן לו" (דברים יח,ד).

קמה

לדון בדיני חרמים, מהם לה' ומהם לכוהן, שנאמר "אך כל חרם אשר יחרים" (ויקרא כז,כח).

קמו

לשחוט בהמה חיה ועוף ואחר כך יאכל בשרם, שנאמר "וזבחת מבקרך ומצאנך" (דברים יב,כא).

קמז

לכסות דם חיה ועוף, שנאמר "ושפך, את דמו, וכיסהו, בעפר" (ויקרא יז,יג).

קמח

לשלח הקן, שנאמר "שלח תשלח את האם ואת הבנים תיקח לך" (דברים כב,ז).

קמט

לבדוק בסימני בהמה, שנאמר "זאת החיה אשר תאכלו" (ויקרא יא,ב).

קנ

לבדוק בסימני העוף עד שיבדיל בין טמא לטהור, שנאמר "כל ציפור טהורה, תאכלו" (דברים יד,יא).

קנא

לבדוק בסימני חגבים לידע טהור מן הטמא, שנאמר "אשר לו כרעיים" (ויקרא יא,כא).

קנב

לבדוק בסימני דגים, שנאמר "את זה, תאכלו, מכול, אשר במים" (ויקרא יא,ט; דברים יד,ט).

קנג

לקדש חודשים ולחשב שנים וחודשים בבית דין בלבד, שנאמר "החודש הזה לכם, ראש חודשים" (שמות יב,ב).

קנד

לשבות בשבת, שנאמר "וביום השביעי תשבות" (שמות כג,יב; שמות לד,כא).

קנה

לקדש שבת, שנאמר "זכור את יום השבת, לקדשו" (שמות כ,ז).

קנו

לבער חמץ, שנאמר "ביום הראשון, תשביתו שאור מבתיכם" (שמות יב,טו).

קנז

לספר ביציאת מצריים בלילה הראשון של חג המצות, שנאמר "והגדת לבנך" (שמות יג,ח).

קנח

לאכול מצה בליל זה, שנאמר "בערב, תאכלו, מצות" (שמות יב,יח).

קנט

לשבות בראשון של פסח, שנאמר "וביום הראשון, מקרא קודש" (שמות יב,טז).

קס

לשבות בשביעי בו, שנאמר "וביום השביעי, מקרא קודש" (שמות יב,טז; במדבר כח,כה).

קסא

לספור מקצירת העומר תשעה וארבעים יום, שנאמר "וספרתם לכם, ממוחרת השבת" (ויקרא כג,טו).

קסב

לשבות ביום חמישים, שנאמר "וקראתם בעצם היום הזה, מקרא קודש" (ויקרא כג,כא).

קסג

לשבות בראשון של חודש השביעי, שנאמר "באחד לחודש, יהיה לכם שבתון" (ויקרא כג,כד).

קסד

להתענות בעשירי בו, שנאמר "ובעשור לחודש תענו את נפשותיכם" (ראה ויקרא טז,כט; במדבר כט,ז).

קסה

לשבות ביום הצום, שנאמר "שבת שבתון" (ויקרא טז,לא; ויקרא כג,לב).

קסו

לשבות בראשון של חג הסוכות, שנאמר "ביום הראשון, מקרא קודש" (ויקרא כג,לה).