המצווה הקנ"ו
הציווי שנצטווינו להסיר את החמץ מרשותנו ביום י"ד בניסן - וזוהי השבתת שאר, והוא אמרו יתעלה: "ביום הראשון תשביתו שאר מבתיכם" (שם יב, טו), וחכמים קוראים לה גם כן: ביעור, כלומר: ביעור חמץ,
ובגמרא סנהדרין מגמרא דבני מערבא אמרו: "חמץ חייבין עליו עשה ולא תעשה: עשה על בעורו, דכתיב 'תשביתו שאר מבתיכם': לא תעשה, דכתיב 'שאר לא ימצא בבתיכם'" (שם שם, יט)
וכבר נתבארו דיני מצווה זו בריש פסחים.
המצווה הקצ"ז
האזהרה שהזהרנו מלאכול חמץ בפסח, והוא אמרו יתעלה: "ולא יאכל חמץ" (שמות יג, ג),
וביאר שהוא בכרת ואמר: "כי כל אכל חמץ ונכרתה" (שם יב, טו), אם הוא מזיד;
ואם הוא שוגג - חייב חטאת קבועה.
וכבר נתבארו דיני מצוות זו במסכת פסחים.
המצווה הקצ"ח
האזהרה שהזהרנו מלאכול דברים שיש בהם תערובת חמץ, אף על פי שאינם לחם, כגון הכותח וכל מיני הלפתן ודומיהם, והוא אמרו: "כל מחמצת לא תאכלו" (שם, כ).
ולשון המכילתא: "כל מחמצת לא תאכלו - לרבות כותח הבבלי ושכר המדי וחמץ האדומי. יכול יהו חייבין עליהן? תלמוד לומר: "חמץ" - מה חמץ מיוחד שהוא מין גמור, יצאו אלו שאינן מין גמור. למה באו? לעבור עליהן בלא תעשה".
וכבר נתבאר בפסחים שאף על פי שהם אסורים ומוזהרים על אכילתם - אין האוכלם חייב מלקות אלא אם יש בהם כזית חמץ בכדי אכילת פרס; אבל אם יש בהם ערוב חמץ פחות משעור זה - אין חייבים על אכילתם מלקות.
