Genesis פרק ל

כחוַיֹּאמַ֑ר נָקְבָ֧ה שְׂכָֽרְךָ֛ עָלַ֖י וְאֶתֵּֽנָה:
נקבה שכרך: כתרגומו פריש אגרך:
כטוַיֹּ֣אמֶר אֵלָ֔יו אַתָּ֣ה יָדַ֔עְתָּ אֵ֖ת אֲשֶׁ֣ר עֲבַדְתִּ֑יךָ וְאֵ֛ת אֲשֶׁר־הָיָ֥ה מִקְנְךָ֖ אִתִּֽי:
ואת אשר היה מקנך אתי: את חשבון מעוט מקנך שבא לידי מתחלה כמה היו:
לכִּ֡י מְעַט֩ אֲשֶׁר־הָיָ֨ה לְךָ֤ לְפָנַי֙ וַיִּפְרֹ֣ץ לָרֹ֔ב וַיְבָ֧רֶךְ יְהֹוָ֛ה אֹֽתְךָ֖ לְרַגְלִ֑י וְעַתָּ֗ה מָתַ֛י אֶֽעֱשֶׂ֥ה גַם־אָֽנֹכִ֖י לְבֵיתִֽי:
לרגלי: עם רגלי, בשביל ביאת רגלי באת אצלך הברכה, כמו (שמות יא ח) העם אשר ברגלך, (שופטים ח ה) לעם אשר ברגלי, הבאים עמי:
גם אנכי לביתי: לצורך ביתי, עכשיו אין עושין לצרכי אלא בני וצריך אני להיות עושה גם אני עמהם לסמכן, וזהו גם:
לאוַיֹּ֖אמֶר מָ֣ה אֶתֶּן־לָ֑ךְ וַיֹּ֤אמֶר יַֽעֲקֹב֙ לֹֽא־תִתֶּן־לִ֣י מְא֔וּמָה אִם־תַּֽעֲשֶׂה־לִּי֙ הַדָּבָ֣ר הַזֶּ֔ה אָשׁ֛וּבָה אֶרְעֶ֥ה צֹֽאנְךָ֖ אֶשְׁמֹֽר:
לבאֶֽעֱבֹ֨ר בְּכָל־צֹֽאנְךָ֜ הַיּ֗וֹם הָסֵ֨ר מִשָּׁ֜ם כָּל־שֶׂ֣ה | נָקֹ֣ד וְטָל֗וּא וְכָל־שֶׂה־חוּם֙ בַּכְּשָׂבִ֔ים וְטָל֥וּא וְנָקֹ֖ד בָּֽעִזִּ֑ים וְהָיָ֖ה שְׂכָרִֽי:
נקד: מנומר בחברבורות דקות, כמו נקודות, פוינטור"א בלעז [ניקוד]:
טלוא: לשון טלאים חברבורות רחבות:
חום: שחום דומה לאדום, רוש בלעז [אדום] לשון משנה שחמתית ונמצאת לבנה, לענין התבואה:
והיה שכרי: אותן שיולדו מכאן ולהבא נקודים וטלאים בעזים ושחומים בכשבים יהיו שלי ואותן שישנן עכשיו הפרש מהם והפקידם ביד בניך, שלא תאמר לי על הנולדים מעתה אלו היו שם מתחלה, ועוד שלא תאמר לי על ידי הזכרים שהן נקודים וטלואים תלדנה הנקבות דוגמתן מכאן ואילך:
לגוְעָֽנְתָה־בִּ֤י צִדְקָתִי֙ בְּי֣וֹם מָחָ֔ר כִּֽי־תָב֥וֹא עַל־שְׂכָרִ֖י לְפָנֶ֑יךָ כֹּ֣ל אֲשֶׁר־אֵינֶ֩נּוּ֩ נָקֹ֨ד וְטָל֜וּא בָּֽעִזִּ֗ים וְחוּם֙ בַּכְּשָׂבִ֔ים גָּנ֥וּב ה֖וּא אִתִּֽי:
וענתה בי וגו': אם תחשדני שאני נוטל משלך כלום, תענה בי צדקתי, כי תבא צדקתי ותעיד על שכרי לפניך, שלא תמצא בעדרי כי אם נקודים וטלואים, וכל שתמצא בהן שאינו נקוד או טלוא או חום בידוע שגנבתיו לך, ובגניבה הוא שרוי אצלי:
לדוַיֹּ֥אמֶר לָבָ֖ן הֵ֑ן ל֖וּ יְהִ֥י כִדְבָרֶֽךָ:
הן: לשון הן, קבלת דברים:
לו יהי כדברך: הלואי שתחפוץ בכך:
להוַיָּ֣סַר בַּיּוֹם֩ הַה֨וּא אֶת־הַתְּיָשִׁ֜ים הָֽעֲקֻדִּ֣ים וְהַטְּלֻאִ֗ים וְאֵ֤ת כָּל־הָֽעִזִּים֙ הַנְּקֻדּ֣וֹת וְהַטְּלֻאֹ֔ת כֹּ֤ל אֲשֶׁר־לָבָן֙ בּ֔וֹ וְכָל־ח֖וּם בַּכְּשָׂבִ֑ים וַיִּתֵּ֖ן בְּיַד־בָּנָֽיו:
ויסר: לבן ביום ההוא וגו':
התישים: עזים זכרים:
כל אשר לבן בו: כל אשר היתה בו חברבורת לבנה:
ויתן: לבן ביד בניו:
לווַיָּ֗שֶׂם דֶּ֚רֶךְ שְׁל֣שֶׁת יָמִ֔ים בֵּינ֖וֹ וּבֵ֣ין יַֽעֲקֹ֑ב וְיַֽעֲקֹ֗ב רֹעֶ֛ה אֶת־צֹ֥אן לָבָ֖ן הַנּֽוֹתָרֹֽת:
הנותרת: הרעועות שבהן החולות והעקרות, שאינן אלא שירים, אותן מסר לו:
לזוַיִּקַּח־ל֣וֹ יַֽעֲקֹ֗ב מַקַּ֥ל לִבְנֶ֛ה לַ֖ח וְל֣וּז וְעַרְמ֑וֹן וַיְפַצֵּ֤ל בָּהֵן֙ פְּצָל֣וֹת לְבָנ֔וֹת מַחְשׂף֙ הַלָּבָ֔ן אֲשֶׁ֖ר עַל־הַמַּקְלֽוֹת:
מקל לבנה: עץ הוא ושמו לבנה, כמה דתימא (הושע ד יג) תחת אלון ולבנה, ואומר אני הוא שקורין טרינבל"א בלע"ז שהוא לבן [צפצפה עצנית]:
לח: כשהוא רטוב:
לוז: ועוד לקח מקל לוז, עץ שגדלין בו אגוזים דקים קולדר"א בלע"ז [אלסר]:
וערמון: קשטיניי"ר בלע"ז [עץ ערמון]:
פצלות: קלופים קלופים, שהיה עושהו מנומר:
מחשף הלבן: גלוי לובן של מקל. כשהיה קולפו היה נראה ונגלה לובן שלו במקום הקילוף:
לחוַיַּצֵּ֗ג אֶת־הַמַּקְלוֹת֙ אֲשֶׁ֣ר פִּצֵּ֔ל בָּֽרְהָטִ֖ים בְּשִֽׁקֲת֣וֹת הַמָּ֑יִם אֲשֶׁר֩ תָּבֹ֨אןָ הַצֹּ֤אן לִשְׁתּוֹת֙ לְנֹ֣כַח הַצֹּ֔אן וַיֵּחַ֖מְנָה בְּבֹאָ֥ן לִשְׁתּֽוֹת:
ויצג: תרגומו ודעיץ, לשון תחיבה ונעיצה הוא בלשון ארמית, והרבה יש בתלמוד (שבת נ ב) דצה ושלפה, (חולין צג ב) דץ ביה מידי. דצה כמו דעצה, אלא שמקצר את לשונו:
ברהטים: במרוצת המים, בבריכות העשויות בארץ, להשקות שם הצאן:
אשר תבאן וגו': ברהטים, אשר תבאנה הצאן לשתות, שם הציג המקלות לנכח הצאן:
ויחמנה: הבהמה רואה את המקלות והיא נרתעת לאחוריה, והזכר רובעה ויולדת כיוצא בו. ר' הושעיא אומר המים נעשין זרע במעיהן ולא היו צריכות לזכר, וזהו ויחמנה וגו':
לטוַיֶּֽחֱמ֥וּ הַצֹּ֖אן אֶל־הַמַּקְל֑וֹת וַתֵּלַ֣דְןָ הַצֹּ֔אן עֲקֻדִּ֥ים נְקֻדִּ֖ים וּטְלֻאִֽים:
אל המקלות: אל מראות המקלות:
עקדים: משונים במקום עקידתן, הם קרסולי ידיהן ורגליהן:
מוְהַכְּשָׂבִים֘ הִפְרִ֣יד יַֽעֲקֹב֒ וַ֠יִּתֵּ֠ן פְּנֵ֨י הַצֹּ֧אן אֶל־עָקֹ֛ד וְכָל־ח֖וּם בְּצֹ֣אן לָבָ֑ן וַיָּ֨שֶׁת ל֤וֹ עֲדָרִים֙ לְבַדּ֔וֹ וְלֹ֥א שָׁתָ֖ם עַל־צֹ֥אן לָבָֽן:
והכשבים הפריד יעקב: הנולדים עקודים נקודים הבדיל והפריד לעצמן ועשה אותן עדר עדר לבדו, והוליך אותו העדר העקוד לפני הצאן, ופני הצאן ההולכות אחריהם צופות אליהם, וזהו שנאמר ויתן פני הצאן אל עקוד, שהיו פני הצאן אל העקודים, ואל כל חום שמצא בצאן לבן:
וישת לו עדרים: כמו שפרשתי:
מאוְהָיָ֗ה בְּכָל־יַחֵם֘ הַצֹּ֣אן הַֽמְקֻשָּׁרוֹת֒ וְשָׂ֨ם יַֽעֲקֹ֧ב אֶת־הַמַּקְל֛וֹת לְעֵינֵ֥י הַצֹּ֖אן בָּֽרְהָטִ֑ים לְיַחֲמֵ֖נָּה בַּמַּקְלֽוֹת:
המקשרות: כתרגומו הבכירות ואין לו עד במקרא להוכיח עליו. ומנחם חברו עם (שמואל ב' טו לא) אחיתופל בקושרים, (שם טו י) ויהי הקשר אמיץ, אותן המתקשרות יחד למהר עיבורן:
מבוּבְהַֽעֲטִ֥יף הַצֹּ֖אן לֹ֣א יָשִׂ֑ים וְהָיָ֤ה הָֽעֲטֻפִים֙ לְלָבָ֔ן וְהַקְּשֻׁרִ֖ים לְיַֽעֲקֹֽב:
ובהעטיף: לשון איחור, כתרגומו ובלקישות. ומנחם חברו עם (ישעיה ג כג) המחלצות והמעטפות, לשון עטיפת כסות, כלומר מתעטפות בעורן וצמרן ואינן מתאוות להתיחם על ידי הזכרים:
מגוַיִּפְרֹ֥ץ הָאִ֖ישׁ מְאֹ֣ד מְאֹ֑ד וַֽיְהִי־לוֹ֙ צֹ֣אן רַבּ֔וֹת וּשְׁפָחוֹת֙ וַֽעֲבָדִ֔ים וּגְמַלִּ֖ים וַֽחֲמֹרִֽים:
צאן רבות: פרות ורבות יותר משאר צאן:
ושפחות ועבדים: מוכר צאנו בדמים יקרים ולוקח לו כל אלה:

Genesis פרק ל"א

אוַיִּשְׁמַ֗ע אֶת־דִּבְרֵ֤י בְנֵֽי־לָבָן֙ לֵאמֹ֔ר לָקַ֣ח יַֽעֲקֹ֔ב אֵ֖ת כָּל־אֲשֶׁ֣ר לְאָבִ֑ינוּ וּמֵֽאֲשֶׁ֣ר לְאָבִ֔ינוּ עָשָׂ֕ה אֵ֥ת כָּל־הַכָּבֹ֖ד הַזֶּֽה:
עשה: כנס, כמו (ש"א יד מח) ויעש חיל ויך את עמלק:
בוַיַּ֥רְא יַֽעֲקֹ֖ב אֶת־פְּנֵ֣י לָבָ֑ן וְהִנֵּ֥ה אֵינֶ֛נּוּ עִמּ֖וֹ כִּתְמ֥וֹל שִׁלְשֽׁוֹם:
גוַיֹּ֤אמֶר יְהֹוָה֙ אֶל־יַֽעֲקֹ֔ב שׁ֛וּב אֶל־אֶ֥רֶץ אֲבוֹתֶ֖יךָ וּלְמֽוֹלַדְתֶּ֑ךָ וְאֶֽהְיֶ֖ה עִמָּֽךְ:
שוב אל ארץ אבותיך: ושם אהיה עמך, אבל בעודך מחובר לטמא אי אפשר להשרות שכינתי עליך:
דוַיִּשְׁלַ֣ח יַֽעֲקֹ֔ב וַיִּקְרָ֖א לְרָחֵ֣ל וּלְלֵאָ֑ה הַשָּׂדֶ֖ה אֶל־צֹאנֽוֹ:
ויקרא לרחל וללאה: לרחל תחלה ואחר כך ללאה שהיא היתה עיקר הבית, שבשבילה נזדווג יעקב עם לבן, ואף בניה של לאה מודים בדבר, שהרי בועז ובית דינו משבט יהודה אומרים (רות ד יא) כרחל וכלאה אשר בנו שתיהם וגו', הקדימו רחל ללאה:  
הוַיֹּ֣אמֶר לָהֶ֗ן רֹאֶ֤ה אָֽנֹכִי֙ אֶת־פְּנֵ֣י אֲבִיכֶ֔ן כִּֽי־אֵינֶ֥נּוּ אֵלַ֖י כִּתְמֹ֣ל שִׁלְשֹׁ֑ם וֵֽאלֹהֵ֣י אָבִ֔י הָיָ֖ה עִמָּדִֽי:
ווְאַתֵּ֖נָה יְדַעְתֶּ֑ן כִּ֚י בְּכָל־כֹּחִ֔י עָבַ֖דְתִּי אֶת־אֲבִיכֶֽן:
זוַֽאֲבִיכֶן֙ הֵ֣תֶל בִּ֔י וְהֶֽחֱלִ֥ף אֶת־מַשְׂכֻּרְתִּ֖י עֲשֶׂ֣רֶת מֹנִ֑ים וְלֹֽא־נְתָנ֣וֹ אֱלֹהִ֔ים לְהָרַ֖ע עִמָּדִֽי:
עשרת מנים: אין מונים פחות מעשרה:
מנים: לשון סכום כלל החשבון, והן עשיריות, למדנו שהחליף תנאו מאה פעמים:  
חאִם־כֹּ֣ה יֹאמַ֗ר נְקֻדִּים֙ יִֽהְיֶ֣ה שְׂכָרֶ֔ךָ וְיָֽלְד֥וּ כָל־הַצֹּ֖אן נְקֻדִּ֑ים וְאִם־כֹּ֣ה יֹאמַ֗ר עֲקֻדִּים֙ יִֽהְיֶ֣ה שְׂכָרֶ֔ךָ וְיָֽלְד֥וּ כָל־הַצֹּ֖אן עֲקֻדִּֽים:
טוַיַּצֵּ֧ל אֱלֹהִ֛ים אֶת־מִקְנֵ֥ה אֲבִיכֶ֖ם וַיִּתֶּן־לִֽי:
יוַיְהִ֗י בְּעֵת֙ יַחֵ֣ם הַצֹּ֔אן וָֽאֶשָּׂ֥א עֵינַ֛י וָאֵ֖רֶא בַּֽחֲל֑וֹם וְהִנֵּ֤ה הָֽעֲתֻּדִים֙ הָֽעֹלִ֣ים עַל־הַצֹּ֔אן עֲקֻדִּ֥ים נְקֻדִּ֖ים וּבְרֻדִּֽים:
והנה העתודים: אף על פי שהבדילם לבן כולם שלא יתעברו הצאן דוגמתן, היו המלאכים מביאין אותן מעדר המסור ביד בני לבן לעדר שביד יעקב:
וברדים: כתרגומו ופציחין פיישי"ד בלע"ז [מנומש], חוט של לבן מקיף את גופו סביב, חברבורת שלו פתוחה ומפולשת מזן אל זן, ואין לי להביא עד מן המקרא:  
יאוַיֹּ֨אמֶר אֵלַ֜י מַלְאַ֧ךְ הָֽאֱלֹהִ֛ים בַּֽחֲל֖וֹם יַֽעֲקֹ֑ב וָֽאֹמַ֖ר הִנֵּֽנִי:
יבוַיֹּ֗אמֶר שָׂא־נָ֨א עֵינֶ֤יךָ וּרְאֵה֙ כָּל־הָֽעֲתֻּדִים֙ הָֽעֹלִ֣ים עַל־הַצֹּ֔אן עֲקֻדִּ֥ים נְקֻדִּ֖ים וּבְרֻדִּ֑ים כִּ֣י רָאִ֔יתִי אֵ֛ת כָּל־אֲשֶׁ֥ר לָבָ֖ן עֹ֥שֶׂה לָּֽךְ:
יגאָֽנֹכִ֤י הָאֵל֙ בֵּֽית־אֵ֔ל אֲשֶׁ֨ר מָשַׁ֤חְתָּ שָּׁם֙ מַצֵּבָ֔ה אֲשֶׁ֨ר נָדַ֥רְתָּ לִּ֛י שָׁ֖ם נֶ֑דֶר עַתָּ֗ה ק֥וּם צֵא֙ מִן־הָאָ֣רֶץ הַזֹּ֔את וְשׁ֖וּב אֶל־אֶ֥רֶץ מֽוֹלַדְתֶּֽךָ:
האל בית אל: כמו אל בית אל, הה"א יתירה, ודרך מקראות לדבר כן, כמו (במדבר לד ב) כי אתם באים אל הארץ כנען:
משחת שם: לשון רבוי וגדולה כשנמשח למלכות, כך (לעיל כח יח) ויצק שמן על ראשה, להיות משוחה למזבח:
אשר נדרת לי: וצריך אתה לשלמו, שאמרת (שם כב) יהיה בית א-להים, שתקריב שם קרבנות:
ידוַתַּ֤עַן רָחֵל֨ וְלֵאָ֔ה וַתֹּאמַ֖רְנָה ל֑וֹ הַע֥וֹד לָ֛נוּ חֵ֥לֶק וְנַֽחֲלָ֖ה בְּבֵ֥ית אָבִֽינוּ:
העוד לנו חלק: למה נעכב על ידך מלשוב, כלום אנו מיחלות לירש בנכסי אבינו כלום בין הזכרים:
טוהֲל֧וֹא נָכְרִיּ֛וֹת נֶחְשַׁ֥בְנוּ ל֖וֹ כִּ֣י מְכָרָ֑נוּ וַיֹּ֥אכַל גַּם־אָכ֖וֹל אֶת־כַּסְפֵּֽנוּ:
הלא נכריות נחשבנו לו: אפילו בשעה שדרך בני אדם לתת נדוניא לבנותיו בשעת נשואין, נהג עמנו כנכריות, כי מכרנו לך בשכר הפעולה:
את כספנו: שעכב דמי שכר פעולתך:
טזכִּ֣י כָל־הָעֹ֗שֶׁר אֲשֶׁ֨ר הִצִּ֤יל אֱלֹהִים֙ מֵֽאָבִ֔ינוּ לָ֥נוּ ה֖וּא וּלְבָנֵ֑ינוּ וְעַתָּ֗ה כֹּל֩ אֲשֶׁ֨ר אָמַ֧ר אֱלֹהִ֛ים אֵלֶ֖יךָ עֲשֵֽׂה:
כי כל העשר: כי זה משמש בלשון אלא, כלומר משל אבינו אין לנו כלום אלא מה שהציל הקדוש ברוך הוא מאבינו שלנו הוא:
הציל: לשון הפריש, וכן כל לשון הצלה שבמקרא לשון הפרשה, שמפרישו מן הרעה ומן האויב: