המצווה הק"ן
הציווי שנצטווינו (לבדק) בסמני העוף, הוא שרק כמה מינים ממנו יהיו מותרים. וסימני העוף לא נאמרו מן התורה אלא הושגו בחקירה, כי כאשר אנו מתבוננים בכל המינים שנתבאר איסורם אחד אחד, מוצאים אנו בהם דברים הכוללים אותם, והם סמני עוף טמא. וזה שנצטווינו לדון בעופות ולומר: זה טמא וזה טהור - הוא מצוות עשה.
ולשון ספרי: "כל צפור טהרה תאכלו (דברים יד, יא) זו מצוות עשה". הנה נתבאר מה שרמזנו עליו; וכבר נתבארנו דיני מצווה זו במסכת חולין.
המצווה הקנ"א
הציווי שנצטווינו גם בסמני חגבים, הם המפרשים בתורה: "אשר לו כרעים ממעל לרגליו" (ויקרא יא, כא).
ועניין מצווה זו כמו שביארנו במצווה שלפניה, והפסוק שנאמר בה הוא אמרו: "את זה תאכלו מכל שרץ העוף" וכבר נתבארנו דיני מצווה זו בפרק ג' ממסכת חולין.
המצווה הקנ"ב
הציווי שנצטווינו בסימני דגים, הם מפרשים בתורה באומרו: "את זה תאכלו מכל אשר במים" (שם שם, ט).
ובפירוש אמרו בגמרא חולין: שאוכל דג טמא עובר בעשה ולא תעשה. כי ממה שאמר 'זה אכול' שומע אני שזולתו לא תאכל, ולאו הבא מכלל עשה - עשה. הנה נתבאר, שאמרו 'את זה תאכלו' - מצוות עשה.
והעניין באומרנו שהיא מצוות עשה הוא כמו שהזכרתי לך, שאנו נצטווינו לדון בסימנים אלו ונאמר: זה מותר לאוכלו וזה אינו מותר, כמו שבאר הכתוב ואמר: "והבדלתם בין הבהמה הטהרה לטמאה וגו'" (שם כ, כה) ולא תהא הבדלה אלא בסימנים -
לפיכך יהיה כל מין ומין מארבעת מיני הסימנים האלה מצווה בפני עצמה, כלומר: סימני בהמה וחיה, וסימני העוף, וסימני חגבים, וסימני דגים. וכבר ביארנו לשונם, שקראו לכל אחד עשה לבדו.
וכבר נתבארנו גם דיני מצווה זו, כלומר: סימני דגים, בפרק ג' ממסכת חולין.
המצווה הקע"ב
האזהרה שהזהרנו מלאכול בהמה טמאה וחיה טמאה, והוא אמרו (דברים יד, ה-ו): "אך את זה לא תאכלו ממעלי הגרה וגו' את הגמל ואת החזיר ואת הארנבת ואת השפן". אבל שאר בהמה טמאה לא בא בהן לאו בפירוש, אבל ממה שאמר: "[ו]כל בהמה מפרסת פרסה מעלת גרה בבהמה אתה תאכלו" (שם יד, ו), ידענו שכל מה שאין בו שני הסימנים יחד מוזהרים על אכילתו, אלא שהוא לאו הבא מכלל עשה שנתבאר שהוא עשה.
וכלל הוא אצלנו: לאו הבא מכלל עשה - עשה, ואין לוקין עליו.
אבל נאסרה עלינו שאר בהמה וחיה טמאה וחייבנו על אכילתן מלקות בקל וחומר, שאנו אומרים: ומה חזיר וגמל שיש בהן סימן טהרה אחד - לוקין עליו, קל וחומר לשאר בהמה וחיה שאין בהן סימן טהרה כלל - שלוקין עליהן.
ושמע לשון ספרא בכל זה, אמרו: ",אתה תאכלו' - אותה באכילה ואין בהמה טמאה באכילה. אין לי אלא בעשה, בלא תעשה מנין? תלמוד לומר: 'את זה לא תאכלו ממעלה הגרה', אין לי אלא אלו בלבד, שאר בהמה טמאה מנין? ודין הוא: מה אלו שיש בהן סימן טהרה הרי הן בלא תעשה על אכילתן, שאר בהמה טמאה שאין בה סימן טהרה, אינו דין שתהא בלא תעשה על אכילתן!
נמצאו: הגמל והארנבת והשפן והחזיר - מן הכתוב, ושאר בהמה טמאה - מקל וחומר; ונמצאת מצוות עשה שלהן - מן הכתוב, ומצווה בלא תעשה - מקל וחומר. אלא שקל וחמר זה לגלויי מלתא בעלמא הוא, כדרך שאמרו בבתו", כמו שנבאר במקומו.
ולפיכך כל האוכל כזית מבשר בהמה או חיה טמאה מאיזה מן מהן שיהיה - לוקה מדאוריתא. ודע זאת.
מצווה הקע"ד
האזהרה שהזהרנו מלאכול עוף טמא, הוא אמרו באותם המינים: "ואת אלה תשקצו מן העוף לא יאכלו" (שם, יג).
וגם האוכל מהם כזית מבשרם - לוקה.
וכבר נתבארו דיני מצווה זו עם השתים שלפניה בפרק ג' מחלין.
