Обратная связь
Воскресенье, 4. Тишрей 5778 / 24. Сентябрь, 2017
Chabad Chassidus is an all-embracing world outlook and way of life which sees the Jew's central purpose as a unifying link between the Creator and His world. Written by the Alter Rebbe, the founder of Chabad, Tanya is the central text of Chabad Chassidus. It shows the reader a path to realizing their purpose and developing a deeper relationship with G-d. Choose from one of the two formats available: through Lessons in Tanya - a profound and clear explanation of the Alter Rebbe's writings, or through an audio class.

Тания

Тания

Iggeret HaKodesh, начало Epistle 20

 почта

אגרת הקדש, начало אגרת כ'

כ. תוכן אגרת קודש זו (סימן כ) הוא אחד הענינים העמוקים ביותר בחסידות, ומתבטא בה יסוד בענין של חסידות שעד עתה טרם הוסבר בספר ה"תניא".

ברם, כפי שכבר הוסבר בפרוטרוט בהקדמה לסימן י"ח - ראוי לחפש בכל אגרת הקודש מה מתווסף באותה אגרת בנוגע לעבודה בפועל בקיום המצוות בכלל ובמצות הצדקה במיוחד (שכן, אגרות הקודש הרי נכתבו כדי "להורות לעם ה' הדרך ילכו בה והמעשה אשר יעשון", ללמד את בני ישראל דרכי ה' וב מעשה בפועל (כפי שכותבים בהקדמתם הרבנים הגאונים בני המחבר), וכיוון שרוב האגרות נכתבו בקשר לצדקה עבור אלה שעוסקים בתורה ועבודה בארץ ישראל - יש באגרות קודש אלו ענינים המוסיפים יתר חיות ועילוי במצות הצדקה).

חשיבותה המיוחדת של אגרת זו, יכולים לראות גם מכך, שרבנו הזקן כתב אותה (כפי שהרבי ה"צמח צדק" כותב) "בימים שלפני הסתלקותו בכפר פייענא".

רואים אכן, שגם בענינים העמוקים המוסברים באגרת זו, מתבטא ענין יסודי חדש שנותן מושג אחר לגמרי בעילוי של קיום מצות מעשיות בכלל (מצות הנעשות בדברים גשמיים, כמו ציצית בצמר גשמי, תפילין בקלף גשמי, וכדומה), ומצות הצדקה במיוחד.

היסוד המוסבר באגרת-קודש זו, הוא - ש"התהוות הגשמיות" היא דוקא מ"עצמות אין סוף", התהוותם של הדברים הגשמיים היא דוקא מהקדוש ברוך הוא עצמו שהוא לגמרי למעלה מהאורות והגילויים שמהם מתהווים העולמות העליונים והענינים הרוחניים, שכן, "עצמות אין סוף" דוקא, ש"מציאותו מעצמותו בלי שום עילה וסיבה הקודמת לו חס ושלום", שמציאותו היא עצמותית (לא מציאות שנוצרה, כי אם מציאות שלא שייך בה ענין של "לא מציאות", הרי זה אופן של מציאות שהוא "מחוייב המציאות") - דוקא הוא יש בכוחו לברוא מציאות כזו כמו של הנבראים הגשמיים הנראים כמציאות לעצמם, ולעיני בשר לא נראה בהם כלל שהם תלויים וקשורים במציאות אחרת המהווה אותם (כפי שהדבר למשל ב"אור" שנראה בו שהוא התפשטות מ"מאור", ב"עלול" (מסובב) נראה שהוא בא וקשור ב"עילה" (סיבה) שלו, ואילו בדבר הגשמי לא נראה כלל שהוא בא מן ובטל ל משהו גבוה ממנו, אלא נראה שזה דבר שמציאותו היא כאילו מעצמותו).

מציאות כזו, שהיא באין ערוך לגמרי למקור שממנו היא באה, שכן המקור הוא רוחני, כוח אלקי, והיא - מציאות גשמית, עד שזה נקרא " יש מאין " - מציאות כזו יכולה להתהוות רק על ידי עצמות אין סוף, מהקדוש ברוך הוא עצמו, שהוא אין סוף ולמעלה גם מגשמיות וגם מרוחניות.

מכך יוצא, שדוקא התהוות הדברים הגשמיים היא מהקדוש ברוך הוא עצמו, שהוא למעלה מכל האורות והגילויים שמהם מתהווים הענינים הרוחניים.

יסוד זה נותן הפלאה ועילוי אחרים לגמרי בקיום מצוות מעשיות על ידי דברים גשמיים שהתהוותם היא דוקא מ"עצמות אין סוף".

עילוי זה בענין קיום המצוות המעשיות, הוא ענין חדש, ובנוסף למה שהוסבר בחלק הראשון של ספר ה"תניא" (מפרק ל"ה ואילך) המעלה ב"לעשותו", במצוות שמקיימים במעשה, לגבי המצוות שמקיימים במחשבה ודיבור:

שם מדובר על המעלה של "מעשה" רק מצד הרצון והכוונה של הקדוש ברוך הוא: היות וכל תכלית הבריאה היא "להיות לו יתברך דירה בתחתונים", שתהיה להקדוש ברוך הוא דירה בעולם הגשמי התחתון, שתומשך אלקות בהתגלות כאן למטה בעולם הזה, במקום החושך וההסתר על אלקות, ענין זה מבוצע בעיקר על ידי מצוות מעשיות, שכן, על ידי זה דוקא ממשיכים אלקות עד ל"עשיה" הגשמית, בענינים הגשמיים של העולם שהם למטה מענין המחשבה והדיבור.

כך גם בנוגע לבירור ולזיכוך הנפש הבהמית, זיכוכה והתהפכותה של הנפש הבהמית לטוב ולקדושה (שזו הרי תכלית ירידת הנשמה, שאין זה כדי לתקן אותה, אלא כדי לתקן את הנפש הבהמית) הרי זה מתבצע יותר על ידי מצוות מעשיות, שכן, עשיית פעולה גשמית של מצוה, הנחת תפילין, לבישת ציצית - הרי זה דוקא בכוח הנפש החיונית הבהמית.

הרי בהתאם לאמור, כל המעלה של "מעשה" היא רק מצד ה רצון וה כוונה של הקדוש ברוך הוא, אך מצד עצם הדבר, שבו המצוה נעשית, הרי לכאורה מצוה שנעשית בכוחות רוחניים, כמו מצות ידיעת והבנת אלקות בשכל ובהשגת המוח, או מצות אהבת ה' ברגש הרוחני של הלב - היא לכאורה למעלה מפעולה גשמית הנעשית בידים הגשמיות ובדברים גשמיים (כיוון שגם זו היא מצוה וגם בה מבצעים רצון הקדוש ברוך הוא, הרי שהענין של קיום הרצון העליון והקשר שזה מביא עם הקדוש ברוך הוא, ישנו גם במצוה רוחנית, ומצד עצם הדבר במה שמבצעים רצון הקדוש ברוך הוא - הרי לכאורה, דבר רוחני - כמו השגת המוח ורגש הלב - הוא עבודה עליונה ועמוקה יותר מאשר הפעולה הגשמית שבה עושים מצוה מעשית).

אך, מצד מה שמסביר באגרת-קודש זו המעלה של מצוות מעשיות מפני שהדברים הגשמים באים דוקא מעצמות אין סוף, יוצא מכך, שגם מצד עצם הדבר שבו המצוה נעשית, ישנו עילוי והתעלות במצוות מעשיות מה שאין במצוות הנעשות על ידי ענינים רוחניים, שכן, יש בדברים הגשמיים כוח נעלם המתגלה בשעה שמבצעים בדבר הגשמי את הכוונה העליונה.

כ"ק אדמו"ר הריי"צ נ"ע מביא באחת משיחות הקודש שלו, שכאשר נתגלה היסוד הזה באגרת קודש זו, "מספר מלות - הנשמה השמיימיות", שהתהוות הדברים הגשמיים היא דוקא מעצמות אין סוף - נפתחו אצל חסידים מעיינות חדשים של חיות בקיום מצוות מעשיות.

בלמדנו הענין בפנים האגרת, עוד יצא להזכיר איך שהרבי מורה בפשטות גאונית מופלאה שהיסוד של אגרת זו מובא בלשון הלכה ופסק דין במלים ספורות ברמב"ם בהלכות הראשונות של הלכות "יסודי התורה".

"איהו

וחיוהי חד, -

הוא ועניני החיות הבאים ממנו (האורות שהם ענין של נשמה וחיות לכלים של ה"ספירות") הם דבר אחד (כלומר, האורות של ה"ספירות" הם לא רק מיוחדים אתו (עם אין סוף) אלא הם דבר אחד עם אין-סוף), איהו וגרמוהי חד בהון" -

הוא והכלים הבאים ממנו (שהם הכלים לאורות של הספירות וכמו גופים לנשמות) הם דבר אחד בהן (בספירות). (פרוש, עשר ספירות דאצילות. "חיוהי" - הן האורות, -

של הספירות (שהן ענין של חיות ואור) ו"גרמוהי" - הן הכלים, -

של הספירות שהם כגופים וכלים לחיות ולאורות, שכולן -

כפי שהם כולם דבר אחד עם "אור אין סוף", מפני שהם אלקות, -

שגם הכלים של הספירות הם אלקות, מה שאין כן בבריאה-יצירה-עשיה כו'). -

שם הכלים של הספירות וכן חלק מסויים מהאורות של הספירות - אינם אלקות, אלא הם נבראים שנתהוו מאלקות. וצריך להבין היטב, איך ה"אין-סוף" חד -

דבר אחד, עם "גרמוהי" הן הכלים, -

של הספירות, הרי הכלים הן בבחינת גבול ותכלית, -

לא זו בלבד שכל ספירה היא ענין מיוחד, חכמה היא לא בינה, חסד הוא לא גבורה, אלא החכמה או החסד הם גם כן בעלי גבול ותכלית, ואילו "אין סוף" הוא הרי פשוט בתכלית הפשיטות, ולמעלה מכל ציור ומכל ענין מיוחד כמו חכמה או חסד, והוא אין סוף, בלי קץ וגבול, כיצד, איפוא, יכולים הכלים להיות דבר אחד עם אין סוף? כמו שכתוב בעץ חיים. -

שהכלים הם בבחינה של גבול ותכלית. ה"צמח צדק" מסביר ב"אור התורה", שמה שכלים הם בבחינה של גבול ומדה, הכוונה למה שהם כוח הגבול של אין-סוף, הכוח שישנו באין-סוף להאיר באופן שיומשך ממנו בגבול ובמדה, שכן, הוא הרי אומר ב"עבודת הקודש": "האין-סוף הוא שלימותא דכולא, כשם שיש לו כח בבלתי-בעל-גבול כן יש לו כח בגבול, שאם תאמר שיש לו כח בבלתי-בעל-גבול ואין לו כח בגבול הרי אתה מחסר שלימותו" - אין-סוף הוא השלימות של הכל, כשם שיש לו כוח בבלי גבול, כך יש לו כוח בגבול, שכן, אם תאמר שיש לו כוח רק בבלי גבול ואין לו כוח בגבול - אתה מחסר בשלימות שלו, כלומר, לאמיתו של דבר גם "בלי גבול" הוא "הגבלה", שהוא רק בלי גבול ולא גבול, ואם ישנה שלימות בענין ה"גבול", הרי, כוח שהוא רק "בלי גבול" ולא "גבול" חסר בו השלימות של "גבול", ואילו "אין- סוף" הוא הרי השלימות של הכל, מן ההכרח הרי שכשם שיש לו כוח בבלי גבול כך יש לו כוח גם בגבול. והוא מסיים שם, שהגבול הבא ממנו לראשונה, הם ה"ספירות" (כלומר הכלים של הספירות) שהם בבחינה של כוח הגבול, כוח להאיר ולהמשיך ענינים בגבול ובמדה, שההשפעה שתומשך מהאור המתלבש בכלי, תהיה בבחינה של גבול, למרות שההשפעה היא מאור אין סוף ובלי-גבול. על כל פנים, הרי הכלים הם בבחינה של גבול ושל תכלית, כיצד, איפוא, הם "חד" (דבר אחד) עם "אין סוף", שהוא למעלה לגמרי מגבול וממדה? אמנם הכונה -

במה שהוא אומר שאין סוף וכלים הם דבר אחד, היא -

הוספת כ"ק רבינו: שלא לומר, שאין סוף הוא דבר אחד עם הכלים של הספירות, אלא הכוונה היא, שהם מתאחדים בנוגע לפעולה - פעולה שיכולה להיעשות רק על ידי אין סוף או כשמתאחדים עם אין סוף, ופעולה זו נעשית על ידי אין סוף בהם ועל ידם. ובלשון רבנו הזקן: לומר, שהן אלקות -

בענין של לברא יש מאין כמו ה"אין-סוף", -

התהוות "יש" מ"אין" הוא רק בכוח הקדוש ברוך הוא, זה רק "בחיק הבורא", כמו שחכמינו ז"ל אומרים: "אם מתכנשין (מתאספים) כל באי עולם אין יכולים לברוא כנף יתוש א' ולהטיל בו נשמה", שכן, הענין של התהוות "יש" מ"אין" הוא רק "בחיק הבורא". ועל כך אומרים, ש"אין סוף" הוא דבר אחד עם הכלים של עשר ספירות ד"אצילות": שעל ידם יתהווה "יש" מ"אין", הרי שהם אלקות שמהם ועל ידם מתהווים "יש" מ"אין". ולא בבחינת השתלשלות עלה ועלול -

סיבה ומסובב, לבד. ומה שכתב הרמ"ק -

רבי משה קורדבירו אומר בענין ה"ספירות", ענין השתלשלות עילה ועלול, -

שמהספירות נמשך באופן של עילה ועלול, וכן הוא בזהר הקדוש פרשת בראשית, הינו בהשתלשלות הספירות בספירות עצמן -

כפי שספירה אחת באה ומשתלשלת מספירה שניה, כמו למשל כפי ש"בינה" באה מ"חכמה" וכו', (בבחינת הכלים), -

של הספירות, שנקראות "בלי מה" בספר יצירה, -

הנקראות "בלי מה" בספר יצירה, - בלשון "עשר ספירות בלי מה מדתן עשר וכו'", ו"בלי מה" הכוונה - שאינן בבחינת יש ומהות משג, -

לנבראים, וכמו ה"אין- סוף" דלית מחשבה תפיסא ביה כלל, -

שום מחשבה אי אפשר שתהיה לה תפיסה בו, כך גם הכלים של הספירות נקראים "בלי מה", בלי מהות, שאין זה שום מהות שהיא ברת-השגה לשכל הנבראים, הרי על כך אומרים ענין ההשתלשלות ב"ספירות", שאין ספירה אחת מתהווה מספירה שניה באופן של בריאה "יש מאין", שכן, הרי אין זה "יש" שיהיה מהות מושגת, אלא הוא "בלי מה" - הרי זה בא באופן של "עילה ועלול". על כך, שהכלים של הספירות אינם מהות מושגת - מביא רבנו הזקן ראיה: וכמו שכתוב: "ופני -

הפנימיות שלי, לא יראו". -

שאפילו לגבי משה רבנו אין זה מהות מושגת, ש"פני", הפנימיות, כאן הכוונה גם לפנימיות ה כלים, שגם הם למעלה אפילו מהראיה וההשגה של משה רבנו, ונבואת משה רבנו עליו השלום והשגתו, היתה -

רק, מפרק עליון דנצח ד"זעיר אנפין". -

מהחלק העליון של בחינת "נצח" של "זעיר אנפין" - שבע המדות, שכפי שנזכר באגרת הקודמת (סימן י"ט), הספירות נצח-הוד-יסוד הן רק כלי ההשפעה והירידה אל המקבל, הרי שהן רק חיצוניות הספירות ולא הפנימיות. ובהשתלשלות העלול -

המשתלשל מה"עילה", הוא מוקף מהעילה, -

שזה לפני שה"עלול" משתלשל מה"עילה", אלא הוא עדיין כלול בעילתו, שאז מוקף ה"עלול" ב"עילה" שלו, ובטל במציאות אצלו -

הוא בטל ל"עילה" שלו, כזיו השמש -

כפי שזיו השמש בטל בשמש, -

זה כבר גם אחרי שה"עלול" משתלשל ומתגלה מה"עילה", בכל זאת ה"עלול" בטל במציאות ל"עילה". שכך הדבר בהמשכת הספירות עצמן, שמה שנמשך ומתגלה בטל במציאות ל"עילה", לספירה העליונה שממנה היא משתלשלת, כמו שכתוב בפרדס מהרמ"ק. -

הרי באופן המשכה כזה לא היה יכול להתהוות "יש" שהוא מציאות בהרגשתו, שמרגיש עצמו למציאות ואינו בטל למקורו. הוספת כ"ק רבינו: ועד"ז ביש דעשי' - ואף גם צמצומים רבים מאד -

המצמצמים את האור, שהאור שאחרי הצמצום אינו בערך כלל לאור שלפני הצמצום - הרי אפילו צמצומים אלה, לא יועילו להיות גשם עב כעפר, מהשתלשלות הרוחניות משכלים נבדלים אפלו -

הוספת כ"ק רבינו: משכלים נבדלים, של המלאכים, -

מלאכים הם הרי בעלי חומר וצורה, בכל זאת כיוון שהחומר שלהם הוא הרי מיסודות רוחניים - לא יתהווה מזה גשם "עב" כמו עפר - אפילו כשזה בא אחרי צמצומים רבים, שכן, הרי זה עדיין ענין של השתלשלות, כמו שלשלת (שרשרת) שהטבעת התחתונה ביותר יש לה ערך והיא קשורה לטבעת העליונה ביותר, אלא -

ההשתלשלות יכולה להשפיע, להיות "רוח הבהמה" מ"פני שור", -

שבמרכבה שלמעלה, שלמרות שהרוח המחיה את גוף הבהמה רחוקה לגמרי ואינה בערך ל"פני שור" שבמרכבה העליונה, בכל זאת יש בכוח ההשתלשלות להשפיע שתשתלשל הרוח של הבהמה, כיוון שגם הרוח של הבהמה היא דבר רוחני, אלא שהיא למטה מטה במדריגה מ"פני שור" שבמרכבה; אך אין בכוח ההשתלשלות להשפיע שיתהווה "יש גשמי" מ"אין רוחני" - דבר שהוא מציאות חדשה לגמרי. כמו שנתבאר במקום אחר, ועין שם. -

הרבי מציין כאן, שיש לומר שכוונת רבנו הזקן היא - לתורה אור ד"ה "יביאו לבוש מלכות", ועוד. ב"תורה אור" שם, מסביר רבנו הזקן, שאפילו חכמה עילאה (עליונה) ד"אצילות", כיוון שהיא נקראת בשם "חכמה", הרי זה "דבר מה", ולא "אין", במילא גם זה אינו יכול להתהוות באופן של השתלשלות מ"אין סוף", כי אם באופן של "יש מאין", כמו שכתוב: "והחכמה מאין תמצא", שחכמה לגבי למעלה מחכמה היא ענין של "יש מאין".


Translated from Yiddish by Rabbi Levy Wineberg and Rabbi Sholom B. Wineberg. Edited by Uri Kaploun.
Published and copyright by Kehot Publication Society, all rights reserved.
לעילוי נשמת הרה"ח הרה"ת
ר' יוסף ב"ר זאב הלוי ע"ה וויינבערג
Недельная глава Торы
Глава
Текст:
Эта страница на других языках